צאו לדרך

May 28, 2019


רק צאו לדרך
לפני 29 שנים השתחררתי מצה"ל, שירתתי בר"ם 2 תל השומר, בתקופת האינתיפאדה הראשונה, שירות מעניין אך מאתגר ורק חיכיתי לסיימו. אמרתי לעצמי  כי ברגע שאני משתחררת אני הולכת לעבוד במקום כמו ספינת האהבה (שנות ה - 80,  סליחה אבל זה מה שהיה )  מוסיקה, כייף, אנשים יפים (אז עוד האמנתי שבאמריקה כולם יפים וחטובים)  ורחוק ממראות של בית חולים. חיכיתי להיות אדון לעצמי, אין מורים, אין בגרויות, אין מפקדים, אני ילדה גדולה ואף אחד לא יחליט עלי, אין חוקים והכל פתוח.
אז למה פתאום שבועות לפני השחרור החלו בעיות נשימה? לחץ בחזה ? חרדות לא ברורות? איפה החלומות על חופש, ים, בילויים, לקום מתי שבא לי, לקחת את הזמן בסתלבט? אני סתלבט?!! מהר מאוד מצאתי את עצמי לומדת לפסיכומטרי (בין טיל לטיל של מלחמת המפרץ) ומחפשת עבודה. מצאתי כמה משרות מאוד מעניינות ( חברתי חוליות של צמידי זהב, החזקתי מעמד בדיוק 3 שעות, קופאית בשופר סל, שם בין היתר מיינתי בצל, סידרתי מדפים, ראיתי את כל עם ישראל בהיסטריה של קניות בתקופת הטילים של סדאם חוסיין. מסקנטייפים, הו כמה קילומטרים של מסקנטייפים, מכרנו באותם ימים. הייתי עסוקה והלחץ ירד, הנשימה חזרה לסדרה ואני נכנסתי למסלול בניית קריירה, מסלול ארוך, מלא בפניות, חלקן חדות, חלקן עקלקלות אבל הן כולן חלק מהדרך שלי. זו הייתה הדרך שלי בתקופה בה קריירה הייתה 40 שנה במפעל ושעון במסיבת הפרידה עם יציאה לפנסיה.  אני עדיין בדרך, עדיין מחפשת, בודקת, יש פניות ולא הכל ברור, אין קו חלק, יש אתגרים, עליות וירידות, יש דופק, יש חיים (לפעמים זה מרגיש כמו לפני קפיצת בנג'י, ואני לא אוהבת בנג'י) היום אני עוסקת בייעוץ קריירה, אני פוגשת צעירים שמחפשים תשובות, מחפשים את מילת הקסם, את המקצוע האחד שלהם וזה מרגש לפגוש אותם, להיות חלק מתהליך כל כך חשוב, להיות זו שמרגיעה ואומרת להם שאין תשובה אחת ברורה, בוודאי לא בתקופה שלנו, שזה בסדר להישאר עם שאלות. בניית מקצוע זה תהליך של חיפוש, של בדיקה, של התנסות. אני רואה כמה מקל עליהם שיש להם שותף לדרך, לפחות לפתיחת הזינוק, לראשית התהליך. אני מבינה כמה חשוב להזכיר להם ליהנות מהדרך, זה מזכיר גם לי ליהנות מהדרך. שחרור מהצבא לתוך תחושת ריקנות, של מה עכשיו? מה עושים? יכול להיות מטלטל, מפחיד ואפילו משתק (מכירים את אלו שנשארים בהודו "רק לעוד חצי שנה" ועוברת עוד שנה ועוד אחת?), כולנו צריכים מסגרת ושגרה, גמישה יותר או גמישה פחות אבל מסגרת שנותנת יציבות וביטחון, סדר שממנו אפשר להתחיל לצעוד. הדבר הראשון לעשות הוא לעשות. להתחיל לנוע בתוך שוק העבודה ולא משנה במה, אפילו להדביק סומסום על הבייגלה כי פעולה אחת מובילה לעוד אחת, להיות עסוק בעשייה זה מזין אותי ולא מכלה את כוחותיי כמו "לשבת על הגדר".  

You Might Also Like

0 comments

Popular Posts

Like us on Facebook